ADHD

הפרעת קשב וריכוז נחשבת כיום לאחת ההפרעות השכיחות בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטרייה של הילד, ויש לה השלכות על עתידם הרגשי, ההתנהגותי והאקדמי של הילדים הלוקים בה 

מאת ד”ר אבי שפירא*

במחקרים אפידמיולוגיים שונים נמצא כי 3%-6% בגילאי בית הספר לוקים בהפרעה זו, רובם בנים, אך גם בנות סובלות ממנה. (ביחס 5-9 ל:1 )

בשנים האחרונות אנו עדים למתקפה ציבורית שיוצאת נגד האבחנה, נגד העלייה במספר הילדים המאובחנים, נגד השימוש המסיבי בריטלין, נגד חברות התרופות והרופאים שמפזרים, כביכול, את התרופות שלא מאינטרסים מקצועיים. קיימת תחושה בציבור, שבחלקה היא נכונה, שהטיפול התרופתי לא תמיד ניתן לאחר הערכה מדוקדקת ומקיפה המורכבת מפרמטרים רבים שאותם אדגיש בהמשך. בכתבה זו אני מקווה להפריך טענות שונות הנובעות, לפי דעתי, משיקולים זרים שאינם ממין העניין. יש לזכור כי המפסידים הגדולים, ומי שנשאר חסר אונים, הם הילדים הסובלים.

לדעת חוקרים רבים, דרישות המערכת החינוכית רבות יותר כיום מבעבר, המסר להצלחה בחיים עובר דרך המסננת האקדמית , המצוינות והשאיפה למצוינות – כל אלה גורמים למצב סטרסוגני (לחץ) כרוני לילדים ללא קשיים כלל ובוודאי לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. ולכן היום, רואים יותר ילדים המאובחנים בהפרעה זו, כי עד לשנים האחרונות היו הילדים בעלי ההפרעה הקלה מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. הכיתות המאוכלסות במספר רב של ילדים אשר אינן מאפשרות לצוות המורים להתייחס לתלמיד לפי צרכיו האינדיבידואליים השונים, מהוות גורם שלילי או פקטור בהגדלת מספר הילדים המתקשים בכיתות הרגילות.

סיבה נוספת היא המודעות ההולכת וגוברת להפרעות רגשיות שונות בקרב ילדים ולצידן הרצון של ההורים שלא “לטאטא מתחת לשטיח” בעיות שקיימות. הסטיגמה ביחס לפסיכיאטרייה ,למרות התפיסה החברתית הרחוקה ממצב אופטימלי ונכון, הולכת ופוחתת, והפרעה נפשית נחשבת, יותר ויותר עם הזמן, כהפרעה רפואית לכל דבר. לכל מחלה ברפואה יש אספקטים גופניים-פיזיים ואספקטים נפשיים ולכל מחלה נפשית יש אספקטים גופניים-ביולוגים, ובעצם, גוף ונפש חד הם, ולא ניתן להפריד ביניהם. ולכן גם האבחון וגם הטיפול מן הראוי שיתייחס לכל ההיבטים של כל הפרעה, כדי להביא להצלחה אופטימלית של הטיפול.

התפתחות הפרעת הקשב אינה מבוססת על גורם יחיד אלא על מכלול גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים המעצבים את הסינדרום המלא. ההפרעה היא רב דורית, ובין החוקרים נעשים מאמצים גדולים ביותר לגלות גנים הקשורים להפרעה זו. (בין הגנים הנחקרים, הגן לדופמין רצפטור- DRD4).

ההפרעה הבסיסית היא נוירו-ביולוגית ומבוססת על שינויים קטנים במבנה המוח ובתפקודו. מקובל לחשוב כיום לאחר מחקרי הדמיה רבים (FMRI, SPECT) שהליקוי הוא באזור הפרונטו-סטריאטלי, הנוירוטרנזמיטור העיקרי המעורב הוא דופמין, כאשר בין האחרים מוזכרים סרוטונין ונוראדרנלין.

שני עקרונות מנחים אותנו בבואנו להבין את ההפרעה המורכבת הזו:

  1. העיקרון המולטי- מולקולריטי, כלומר הפרעה עם אספקטים רבים מתחומים שונים: נוירולוגיים, פסיכיאטריים, מוטוריים, שפתיים, חינוכיים, חברתיים, פסיכולוגיים ומשפטיים.
  2. העיקרון ההתפתחותי, כלומר ההפרעה אינה סטטית וקבועה אלא מתפתחת על ציר הזמן מהגיל הרך, גיל ביה”ס, גיל ההתבגרות, צבא, וגיל הבגרות (ADULTHOOD). להפרעה ביטויים מגוונים בגילאים השונים, בהתאם למכלול התכונות של האדם הנושא אותה ובהתאם לסביבת החיים שבתוכה הוא מצוי.

הפרוגנוזה (צפי) העתידית של הילדים הסובלים מהפרעה זו היא מורכבת וקשה לניבוי

בניגוד למחשבה שרווחה עד שנות השבעים-התסמונת אינה נעלמת בגיל ההתבגרות.

בגיל ההתבגרות כ- 30% יבריאו מהפרעה זו, אולם, ביחס לאחרים רובם יסבלו עדיין מתסמין רב משמעות גם בחיים הבוגרים. כ- 25% יפתחו אישיות אנטי סוציאלית, הכוללת עימות עם החוק, עבריינות והתמכרויות לסמים.

כ- 35% מהילדים עם ADHD לא יסיימו תיכון עם בגרות מלאה. לעיתים קרובות מדי מתחיל הילד את דרכו בביה”ס בכישלון. חוסר חוויות הצלחה מוביל להפרעות רגשיות משניות וערך עצמי ירוד. גם ילדים מוכשרים ביותר, בעלי אינטליגנציה גבוהה, מראים תת הישגיות כרונית, למרות שחלקם מצליחים לעשות קומפנסציה (פיצוי) ומגיעים להישגים סבירים אך לא על פי הפוטנציאל האינטלקטואלי הגבוה שלהם.

חשיבות האבחון המוקדם ע”י רופאים מנוסים בתחום התפתחות הילד ופסיכולוגית הילד, הוא קרדינלי, באשר לטיפול המתאים הנועד למנוע את התופעות שתוארו כאן.

ככל שהאבחון יערך מוקדם יותר, תהיינה פחות השפעות משניות של ההפרעה והטיפול יהיה יעיל יותר. הדבר נכון ביחס לכל הפרעה פסיכיאטרית, אשר עקב סטיגמה חברתית וסיבות נוספות אינה מגיעה לאבחון בשלבים המוקדמים של ההפרעה, כאשר לפחות בחלק מהמקרים, שאינם מאובחנים ומטופלים בזמן, ההפרעה “מתלכלכת” בתחלואה פסיכיאטרית נלווית – comorbidity. למרבית הילדים הסובלים מ- ADHD יש גם הפרעות פסיכיאטריות אחרות, שחשוב לאבחנן ולטפל בהם. על אלו נמנים: פיגור שכלי (mental retardation), הפרעות התנהגות (conduct disorder), הפרעת מרדנות- עקשנות (oppositional defiant disorder), הפרעות חרדה ודיכאון (anxiety, depression) הפרעה בהתפתחות האישיות (personality disorder), התמכרות לסמים ולאלכוהול (substance abuse), תסמונת טורט (tourette syndrom) הפרעה המאופיינת ע”י טיקים מוטורים וקוליים הנמשכים לאורך זמן. במקרים רבים (50%) הופעת ADHD מהווה את הסימן הראשון למחלת הטורט.

ליקויי למידה מופיעים באחוז גבוה כתחלואה נלווית להפרעת קשב ADHD , ולכן כה רבה חשיבות האבחון הדידקטי, אבחון סימנים נוירולוגים “רכים” לא מוקדיים ואבחון מוטוריקה גסה ועדינה.

חשיבות קלינית עליונה נודעת כאמור, לאבחון מדוקדק של ההפרעות הנלוות, בשל השפעתן על חומרת התסמינים הבסיסיים, התגובה לטיפול, מהלך המחלה והפרוגנוזה.

גם ילדים מחוננים סובלים בכתות הרגילות וניכרים אצלם סימפטומים רבים המחקים ADHD. חשוב להתייחס לקבוצת הילדים המחוננים כקבוצה עם צרכים מיוחדים ובודאי לא לאבחנם עם הפרעה פסיכיאטרית.

מאחר וקיימות תסמונות רפואיות המחקות תסמינים של ADHD ודורשות טיפול ספציפי שונה, חשובה הבדיקה הרפואית הכללית. זאת על מנת לשלול ליקויים בלתי מאובחנים בראייה או בשמיעה, הפרעות אפילפטיות שונות, הפרעות מטבוליות והורמונליות, הפרעות בשינה, תסמונת שלאחר טראומה (POST TRAUMATIC STRESS DISORDER) ועוד.

האבחנה של ADHD היא בעיקרה קלינית. אין כיום מבחן מובהק המאשר או שולל חד משמעית את האבחנה. המאבחן יכול להשתמש בראיון של הילד וההורים, תצפיות בילד בגן ובביה”ס, טסטים קוגניטיביים שונים וסקאלות התנהגותיות. השאלון המקובל בארץ – קונרס (CONNERS) הוא שאלון הניתן להורים ולמורים למילוי ידני. חסרונו בכך שהוא סובייקטיבי ומתמקד בהתנהגות הנצפית, יותר מאשר בקשב. חיסרון זה גורם להתמקדות בהיבט ההיפראקטיבי, שהוא מן הסתם הבולט לעין.

נעשו ניסיונות לפתח מבחנים אובייקטיבים להערכת מרכיב הקשב – מבחן התפקוד המתמשך- Continuous Performance Test – CPT. מבחנים אלו בודקים ישירות את הילד עצמו ואת יכולתו להתמודד עם מטלה חדגונית ומשעממת יחסית לאורך זמן. דוגמה ל- CPT הנמצא בשימוש בארץ הוא מבחן TOVA. בארה”ב משתמשים בהם פחות ופחות בגלל בעיות ברגישות וספציפיות האיבחון -FALSE POSITIVE, FALSE NEGATIVE. לפי דעתי מקומו העיקרי של כלי אבחוני זה הוא הערכת יעילות הטיפול התרופתי והמעקב אחריו.

הפרעת הקשב והריכוז מבחינת הסימפטומים הקליניים מורכבת משלשה מרכיבים:

א. ליקוי בקשב (INATTENTION)

ילדים אלו מתקשים בכיתה בריכוז לטווח ארוך בנושא הנלמד. כל גירוי חיצוני אחר מסב את תשומת ליבם מהנושא. לכן יש גם קושי בארגון- הם אינם מסיימים פרויקטים או שוכחים ציוד.

לעומת זאת, הם מסוגלים להתרכז במטלה שהם אוהבים מאד, למשך שעות (טלוויזיה, מחשב).

מרכיב המוטיבציה של הילד קיים בתסמונת ומשפיע על התבטאותה לחיוב או לשלילה.

ב. פעילות יתר (MOTOR RESTLESSNESS)

מתפתח כבר בשנים הראשונות לחיים – והוא שילוב של פעילות יתר והפרעה לסביבה באותו הזמן.

הילדים הסובלים מכך מפריעים בגן, בבית הספר ובבית.

הם מלווים באי שקט פסיכו-מוטורי – הם קמים, יושבים, רצים, רבים ונמצאים בעימות מתמיד עם המבוגרים בסביבתם המיידית.

חוסר ארגון בולט באי השקט.

לעיתים קרובות חסר תסמין זה בבדיקה הקלינית אצל הרופא ולכן חשוב דיווח ההורים והמורים.

ג. אימפולסיביות (IMPULSIVITY)

קושי לשלוט בדחפים. ילדים אלו מתקשים להיכנס למסגרת חוקית של משחק או לחכות לתורם לשחק, הם מתפרצים לתוך דברי האחר ומשתתפים במשחקים מסוכנים מאד (POOR INTERNAL SUPERVISION).

ילדים ללא הפרעת פעילות היתר (היפראקטיביות), ההפרעה נקראת ADD ללא ה- H , הם קשים יותר לאבחון.

תגובה רגשית בעייתית משנית לתסמינים של ADHD (שלשה מישורים – בבית, בביה”ס, בחברה)

תגובה רגשית בעייתית משנית לתסמינים של ADHD (שלשה מישורים – בבית, בביה”ס, בחברה)

  1. בבית – ילדים אלו מתנהגים באי שקט כבר מהגיל הרך. הם מעוררים תגובת הסתייגות וריחוק מסוים אצל ההורים אבל בעיקר אצל האם, הרואה בהתנהגותם כישלון מסוים שלה.

הדיסהרמוניה (“POORNESS TO FIT”) שנוצרה בין האם לבן בגיל הרך בעקבות ההיפרקינטיקה של הילד נמשכת שנים רבות מאוחר יותר. בעתיד ייתכנו קשיים בין אישיים.

  1. בביה”ס – ילדים אלו מפריעים למורים, אשר במודע או שלא במודע מגיעים לעמדות התנגדות כלפיהם. הילדים מנותבים לעמדת כישלון ותסכול לעומת הילדים האחרים בכיתה.
  2. בחברה – כאן ניכרת דחייה חברתית, פרט להשתייכותם לקבוצת הליצנים בכתה.

הם אינם אהודים ומרוחקים ממשחקים או מתפקידים בחברה. יש לסייג את קבוצת הילדים ללא הפרעות בקואורדינציה ומוטוריקה גסה, אשר מצטיינים בספורט. הם דווקא מקובלים חברתית וערכם בין חבריהם גבוה.

מבחינה אקדמית נוצר מעגל “קסמים” – הישגיות נמוכה, דחייה ותסכול, ירידה בערך העצמי והשגיות נמוכה עוד יותר.

חשיבות המשפחה והטיפול הרב מערכתי במסגרת מקצועית רחבה

לנוכח מאפייני ההפרעה, הטיפול היעיל חייב להיות רב מערכתי, ולעסוק בכל הצירים האנושיים (הציר הביולוגי, הפסיכולוגי והחברתי), ולא באחד מהם בלבד. לפיכך, הטיפול חייב לכלול גם מרכיב תרופתי.

הטיפול יקבע בתכנית אינדיבידואלית המבוססת על ההפרעה הבסיסית, על התחלואה הנלווית ועל העדפות של הילד ושל המשפחה. האפשרויות מגוונות:

טיפול פסיכו-חינוכי (PSYCHO-EDUCATIONAL) כולל הדרכת הצוות בביה”ס, תרפיה התנהגותית, ריפוי בעיסוק לפי הצורך, שינויים סביבתיים ולעיתים פסיכותרפיה תומכת לילד, למשפחה או לשניהם.

תחום הרפואה המשלימה לא נחקר דיו, וחבל. עובדה זו מאפשרת למטפלים אלטרנטיביים מתחומים שונים לעסוק בתחום ללא ביסוס מדעי מספק. הורים רבים נעזרים בשיטות משלימות אלו מסיבות שונות. לחלק מהילדים שיטות אלו מפחיתות את הסימפטומים אך לא ברור הבסיס המדעי לשיפור הסימפטומטי.

תכניות רבות שמטרתן לעזור לילדים נכשלות בדרך כלל בגלל הניסיון לשנות את הילד ולהתאים אותו לסביבת ביה”ס. גישה חד צדדית המניחה שהילד הוא הבעיה, מבודדת את הילד מהקונטקסט של סביבת הלמידה, ומונעת פתרונות המבוססים על פיתוחה ועיצובה. אם סביבת בית הספר לא תשתנה ולא תתאמץ כדי לאפשר את המפגש והקונסטלציה המיוחדת של הצרכים המאפיינים את התלמיד עם ADHD התוצאות השליליות ימשיכו. בתי ספר חייבים לקחת בחשבון הן את צרכי הלומד והן את סביבת הלימודים כשהם שוקלים אסטרטגיות התערבות.

מערכת החינוך הרגילה והנורמטיבית מתקשה לטפל בליקויי הקשב למרות שנעשים מאמצים בפיתוח ויצירת כתות של החינוך המיוחד בתוך המערכות הרגילות. לדעתי צריך להרחיב ולשפר את יכולת בתי הספר הרגילים בטיפול בילדים אלו. כיום רק מיעוט הילדים עם ADHD מגיע למערכת החינוך המיוחד, שם בד”כ ניתנת העזרה הנכונה בכל הרמות, הצוות יותר מיומן בתחום ומקבל הכשרה רציפה בנושא.

הבג”ץ שקיבל לאחרונה את עתירת ההורים שעל המדינה לממן ילדים חריגים בחינוך הרגיל, בעצם מחריף את הבעיה הקיימת. משרד החינוך לאחר החלטת הבג”ץ קבע שהוא תומך עקרונית בהחלטה אולם מתקשה ליישמה בגלל קשיי תקציב. רוב המורים בבתי הספר הרגילים לא עברו הכשרה מספקת המאפשרת להתמודד עם הבעיה, ומעטים בלבד יודעים לאבחנה. מערכת החינוך חייבת לשפר את הנושא ולהיערך אליו טוב יותר. מורה הנוהג בחוסר הבנה, עלול לגרום לילד בושה וערך עצמי ירוד לזמן רב ביותר. קלקול, נזק, השפעה שלילית – אלו תהליכים שהם תמיד מואצים. לעומת זאת, שנים רבות ידרשו כדי לחזק ולתקן את דימויו העצמי של תלמיד שעבר חוויה משפילה ומביישת בביה”ס.

הטיפול התרופתי

טיפול זה מבוסס בעיקר על השימוש במעוררים (פסיכוסטימולנטים), שהמוכר והיעיל ביניהם, לפחות בישראל היום, הוא הריטלין (קיימות תרופות נוספות מקבוצת הסטימולנטים וכן מקבוצות אחרות, שהן יעילות, אולם לא אתייחס אליהן במאמר זה).

תרופת הריטלין היא נגזרת של אמפטמין, המאפשרת מיקוד של הקשב למשך כ- 4 שעות, משך זמן פעולתה. הריטלין היא תרופה יעילה ביותר. 85% מהילדים מגיבים אליו והתגובה היא בד”כ תגובה מלאה. אפשר להתאים את זמני הטיפול לשעות נחיצותו בלבד – בביה”ס, בבחינות וכו’. חלק מהילדים זקוקים לריטלין שלוש פעמים ביום בכדי לקבל תגובה טובה במשך כל שעות הערות של הילד. במקרים כאלו ניתן לטפל בריטלין ארוך טווח (SR) בעל פעולה ממושכת המצריך מתן כדור אחד ביום, והשפעתו היא למשך רוב שעות היום. (כ- 8-12 שעות).

חשוב להדגיש את המעקב הקפדני על ידי הרופא המטפל, שמטרתו ניטור יעיל של התרופה, בדיקת השפעתה ויעילותה, בדיקת תופעות לוואי אם קיימות, בדיקות דם תקופתיות, ובדיקת מצבו הנפשי המשתנה של הילד.

תופעות הלוואי של הריטלין

א. תופעות הלוואי החולפות

ילדים רבים מדווחים על כאבי ראש או כאבי בטן בימים הראשונים לנטילת התרופה.תופעה זו אמורה לחלוף תוך שבוע עד שבועיים. אם היא נמשכת, יש להעריך מחדש את מינון התרופה ובמצבים חריגים אף להחליפה.

ב. תופעות הלוואי הקבועות

מכיוון שמדובר באמפטמין, דהיינו ממריץ, הריטלין גורם לדיכוי התיאבון ולדיכוי הצורך לישון במהלך שעות פעילותו. שעת ההליכה לישון מתאחרת כתוצאה מהשפעת התרופה. לפיכך אסור לתת ריטלין בשעות הערב, ויש לקחת בחשבון את היעדר התיאבון במהלך היום.

היעדר תגובה ואף תגובה הפוכה (פרדוקסלית), כלומר ירידה בריכוז והחמרה באי השקט, נצפים ב- 15% מהילדים הנוטלים ריטלין, ואז מומלץ להחליף את הטיפול התרופתי.

ג. תופעות לוואי קשות אחרות

תופעות אלה נדירות יחסית, והשכיחה ביניהן היא REBOUND, המופיעה בכ- 10% מכלל הילדים הנוטלים ריטלין. מדובר בהתפתחות אי שקט ניכר עם סיום השפעת התרופה. דרך יעילה, יחסית, להתמודד עם תופעה זו היא העברת הטיפול לריטלין ארוך טווח שתחילת השפעתו וסיומה מתונים יותר, כך שהתופעה הופכת הרבה פחות שכיחה.

תופעות נדירות ממש כוללות התפתחות סיוטי לילה, אי שקט קבוע ולעיתים אף מצב פסיכוטי. הסכנה להתפתחות תופעות אלו גדולה יותר בילדים הסובלים מפגיעה מוחית או מפיגור שכלי. בילדים אלו מתן הריטלין מחייב זהירות מיוחדת ומתן מינונים קטנים יחסית.

ההתנגדות הציבורית לשימוש בריטלין נובעת בעיקר משתי תופעות לוואי שהן מיתוס מופרך מעיקרו. נושא ההפרעה לגדילה – במחקרי אורך הוכח שהריטלין אינו גורם להפרעה בגדילה לאורך זמן, למרות דיכוי התיאבון שנוצר. נושא ההתמכרות לריטלין – גם כאן, המיתוס הרווח שילדים מתמכרים לתרופה אינו נכון. רק במינונים גבוהים במיוחד (טוקסיים) קיימת אפשרות להתמכרות לתרופה, אולם במינונים המקובלים בטיפול לא נגרמת כלל התמכרות. יותר מזה, אחד מחוקרי ההפרעה היותר חשובים בעולם, ד”ר גוזף בידרמן מאוניברסיטת הרווארד בבוסטון, מצא שריטלין הניתן לסובלים מ- ADHD מונע הידרדרותם לסמים ולאלכוהול.

ד”ר בידרמן מצא ש- 75% מלוקי ההיפראקטיביות שלא קיבלו ריטלין סבלו מהתמכרויות, לעומת 25% בלבד בקרב אלו שטופלו בריטלין. בקרב קבוצת הביקורת של הילדים הבריאים נמצא, כי 18% מהם התמכרו לסמים או לתרופות. עוד הסתבר, כי הילדים שלא טופלו בריטלין התאפיינו כאלימים יותר. ד”ר בידרמן טוען, שילדים שהפרעת הקשב והריכוז אצלם מטופלת בתרופות, מצליחים יותר בחייהם, ואילו החשש להתמכרות הוא כאמור מיתוס המופרך מיסודו.

בכל זאת, בגלל פוטנציאל ההתמכרות שקיים במקרים חריגים, נעשים מאמצים גדולים לפתח תרופה יעילה ל- ADHD שאינה מעוררת (פסיכו-סטימולנטית). התרופה, ATOMOXETINE (מעכב פרה-סינפטי של הנור-אפינפרין), אשר אינה ממריצה (נון- סטימולנט), נמצאת היום בשלבי מחקר אחרונים והתוצאות מעידות על יעילות גבוהה לפחות כמו הריטלין.

סיכום

הפרעת הקשב דורשת אבחון מוקדם ככל האפשר לצורך טיפול יעיל ומניעת התפתחותן של הפרעות פסיכיאטריות נלוות.

האבחון הוא מורכב בשל אופי ההפרעה רבת הממדים (MULTI DIMENTIONAL), ההפרעה קרובה לנורמה ונטולת מאפיין מזהה ברור. כמו כן אין כיום בדיקה חד משמעית לאישור האבחנה.

הצוות הרב מקצועי המאבחן והמטפל חייב לכלול רופא המומחה בהתפתחות הילד ובפסיכולוגיה שלו. באמצעות טיפול הולם, הפרוגנוזה של הילד הסובל מהפרעת קשב עשויה להיות טובה מאד.

לפיכך, תהליכים של אבחון מוקדם וטיפול מוקדם הם בעלי חשיבות מרבית.

אנו מוצאים תקווה רבה ואופטימיות ביחס לילדים אלו שניחנים ביכולות מגוונות בתחומים רבים, שלא תמיד מגיעים לידי מימוש. ללא ספק, בעזרת תמיכה רגשית וטיפול מתאים הם יגיעו להישגים מרשימים ויהיו מועילים בחברה בה הם חיים.

צרו קשר

המחופשים ביותר

מבחן BRC הוא מבחן נוירולוגי ממוחשב שתפקידו לסייע לאנשי המקצוע להבין את הקשיים עימם מתמודד המטופל, לעזור להגיע לאבחנה מדויקת ולהתאים תכנית טיפול באופן אישי לכל מטופל.

אבחון או מבחן דידקטי הוא תהליך באבחנה של לקויות למידה. האבחון מתבצע על ידי איש מקצוע מתחום תורת ההוראה, ובו נבדקות יכולות קוגניטיביות כגון חשיבה ועיבוד מידע, כישורי קריאה, הבנת הנקרא וכתיבה, זיכרון והתארגנות. מטרת האבחון היא לסייע באיתור סיבות לכשלים לימודיים במטרה לבנות או לשפר תוכנית לימודים מותאמת על מנת לאפשר ללומד למצות את יכולותיו הלימודיות.

בדיקת TOVA היא בדיקה ממוחשבת מסוג CPT) Continuous Performance Test) או בעברית – מבחן התפקוד המתמשך. דוגמאות נוספות למבחנים מסוג זה הם בדיקת ה-BRC, מוקסו וכדומה. הייחודיות של הבדיקה היא שהיא לא דורשת ידע מוקדם של שפה או חשבון לשם ביצועה, כמו בדיקות ממוחשבות אחרות.​

אבחון מוקסו : מבחן מוקסו : MOXO TEST : MOXO הינו כלי עזר מדעי שפותח בארץ לאבחון והערכה טיפולית של הפרעות קשב וריכוז. זהו מבחן ממוחשב חדשני

אבחון פסיכודידקטי בוחן את תפקודו הלימודי של התלמיד, ובעצם- תפקודו של אדם בכל גיל ובכל תחומי החיים, מושפע לא רק מיכולותיו השכליות. פעמים רבות אנו מסתכלים על מכלול הגורמים המעורבים בחייו.
שני ילדים בעלי יכולות קוגניטיביות דומות יתפקדו בבית הספר באורח שונה לגמרי אם, למשל, האחד מגיע מסביבה מאוד מטפחת המעודדת אותו לקרוא וללמוד, והשני מגיע מסביבה דלה יותר.

מרכז למידה

אבחון הממפה את הנקודות החזקות מול הקשיים . פיתוח תוכניות לימוד אישיות ויישומה, הקניית אסטרטגיות למידה בהנה והבעה , פיתוח זיכרון ויכולות ארגון של הנלמד העצמה רגשית ושיפור דימוי עצמי בכל שיעור .

כל הזכויות שמורות clickin360

בדוק זכאותך